להיות או לעשות
ישנם שני מצבים יסודיים בהתנהלות היום-יומית שלנו: מצב של "לעשות" ומצב של "להיות".
עשייה (doing) היא המצב הרגיל שאנחנו חיים בו בחברה המערבית. זה מצב של פתרון בעיות, עיסוק במה היה ומה יהיה ומתן דגש גדול למחשבות שלנו. זה מצב שמועיל במיוחד כשאנחנו צריכים לנהל פרויקטים בבית ובעבודה.
ניקח לדוגמא חופשה. כשרוצים לצאת לחופשה - יש הרבה עשייה שכרוכה בתכנונה ובהוצאתה אל הפועל; תכנון מסלולים, כרטיסי טיסה, ביטוחים, לדאוג ללינה, כסף זר, תחבורה וכו'. אבל מה קורה כשהחופשה מגיעה? האם המצב הזה ממשיך או נעצר? לפעמים קשה "לכבות" את מצב העשייה וממשיכים לעבוד קשה ולעסוק במה עושים, לאן הולכים, מה אוכלים, מה עושים מחר, מה נספר כשנחזור ועוד...
ובעצם - יצאנו לחופשה ובתוך כל זה שכחנו למצוא זמן פשוט להיות בחופשה.
המצב של "להיות" (being) הוא הצד השני של המטבע, ורובנו מתקשים להיות בו. זה המצב שבו אנחנו לא עסוקים בפתרון של שום דבר, לא מקדמים, לא דוחפים ולא משנים. אנחנו פשוט שוהים עם החוויות שלנו כאן ועכשיו. בחופשה, בבית קפה, על חוף הים או בהופעה - אנחנו פשוט נוכחים בלי לעסוק בפרשנות או בתיעוד. אנחנו נהנים ממה שאנחנו עושים בזמן שאנחנו עושים את זה. במצב הזה יש יותר מקום לחושים ואנחנו חווים תחושה של נוכחות וזרימה. זה המצב שבו יורד העומס הקוגניטיבי שנוצר מהצורך להחליט החלטות מסובכות ולתכנן והירידה הזאת מתאפיינת בתחושה של זרימה, נוכחות ורגיעה.
לפעמים אפילו שפעת יכולה לאפשר נוכחות כזו. אפילו שזה לא נעים, אם אין רובד של דאגה ומציאת פתרון, כל מה שאפשר לעשות זה להתמסר ולהיות עם התחושות הלא נעימות רגע אחרי רגע. לפעמים המחלות האלה הן איתות של הגוף לצורך בעצירה ומנוחה. ודרך אגב - אם מתלווה למחלה דאגה, אשמה או ניסיון לזרז את ההבראה, זה כבר חזרה למצב של עשייה.
שני המצבים הללו של "עשייה" ו"להיות" הם חלק מהחיים. אך בגלל שרוב הזמן אנחנו נמצאים בעשייה, קל לנו יותר להיות במצב הזה, וקשה לנו להיות במצב של "להיות". אבל אנחנו חייבים לעצמנו גם זמנים של הוויה. אלה רגעים של הורדת הילוך שבהם אנחנו שמים בצד את ההרגל לקדם, לפתור, לנהל, לשלוט, לדווח, לפרט ולהאמין לכל הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו. זמנים שבהם אנחנו בוחרים לחוות את החיים, להיות חיים. מיינדפולנס הוא כלי מצוין לזה.