להקשיב לרעב האמיתי
בואי נדבר על משהו שכנראה מוכר לך - כמה פעמים מצאת את עצמך פותחת את המקרר או הארון, מחפשת משהו לאכול, למרות שאכלת לא מזמן?
אולי זה קורה אחרי יום ארוך בעבודה, או ברגע של עצב, שעמום או בדידות? אז רובינו מכירים את התופעה. אנחנו אוכלים מכל מני סיבות שהן לאו דווקא רעב. הביטוי "אכילה רגשית", כבר נהיה שגור וכולנו סובלים מאכילה רגשית במובן מסויים.
כלומר פונים לאוכל כדי להתמודד עם רגשות כמו עצב, בדידות, מתח או שעמום. לכולנו יש אכילה רגשית, אבל כשזה הופך להרגל אוטומטי, זה יכול להוביל למקומות קשים, הן פיזית והן רגשית. הבעיה היא שרעב רגשי לא באמת יכול להיות מושתק על ידי אוכל. אמנם נרגיש הקלה זמנית, אבל הרגש הלא נעים עדיין יהיה שם, ואליו יצטרפו גם תחושת אשמה או אכזבה מעצמנו. וכך, במקום להתמודד עם הצורך האמיתי, אנחנו רק מעמיקים את הסבל.
אז מה אפשר לעשות? כאן בדיוק נכנס לתמונה המיינדפולנס - הקשב והמודעות לרגע הנוכחי. כשאנחנו מתרגלים מיינדפולנס בהקשר של אכילה, אנחנו לומדים להבחין בין רעב פיזי לרעב רגשי. אנחנו מאטים, שמים לב לתחושות בגוף, למחשבות ולרגשות שעולים, ומתוך המודעות הזו, אנחנו יכולים לבחור בתגובה מדוייקת יותר לרגע הזה ולא מתוך דפוס אוטומטי או הרגל.
בתרגול נלמד לשים לב כשעולה דחף לאכול ואז נוכל לעצור לרגע, ולשאול את עצמנו בעדינות - מה אני באמת צריכה עכשיו? יתכן שאני באמת רעבה ויתכן גם שאני זקוקה למשהו אחר. אולי זו שיחה עם חברה, או טיול כדי להיות בתנועה, או אולי סתם להרשות לעצמי להרגיש את מה שאני מרגישה, ללא שיפוטיות. אם תסכימו להקשיב, אולי תופתעו מהתשובה ;)
לא מדובר בלמנוע מעצמנו לאכול, אלא פשוט להכניס יותר מודעות לתהליך. ליצור מרווח קטן של בחירה בין הדחף לבין האכילה. במרווח הזה נוכל לבחור ולהבין למה באמת אנו זקוקים ולהעניק לעצמנו מענה אוהב ומדוייק לצרכים שלנו. זה תהליך, זה דורש תרגול. אבל עם כל בחירה קטנה, אנחנו מחזקים את השריר של החמלה העצמית, את היכולת להקשיב פנימה ולדאוג לעצמנו באמת.
אני מזמינה אותך להתחיל לשים לב. בפעם הבאה שתמצאי את עצמך הולכת לכיוון המקרר, עצרי לרגע. קחי נשימה עמוקה והקשיבי פנימה. מה את מרגישה? מה את צריכה? ואז, בחרי בתגובה שבאמת תזין אותך, גם אם זה אומר פשוט לחבק את עצמך ברכות.
זכרי, את לא לבד בזה. כולנו לומדים, יום אחר יום, להיות יותר נוכחים, יותר אוהבים כלפי עצמנו. וכל רגע כזה של בחירה מודעת, הוא עוד צעד בדרך הביתה, אל הלב.
אולי זה קורה אחרי יום ארוך בעבודה, או ברגע של עצב, שעמום או בדידות? אז רובינו מכירים את התופעה. אנחנו אוכלים מכל מני סיבות שהן לאו דווקא רעב. הביטוי "אכילה רגשית", כבר נהיה שגור וכולנו סובלים מאכילה רגשית במובן מסויים.
כלומר פונים לאוכל כדי להתמודד עם רגשות כמו עצב, בדידות, מתח או שעמום. לכולנו יש אכילה רגשית, אבל כשזה הופך להרגל אוטומטי, זה יכול להוביל למקומות קשים, הן פיזית והן רגשית. הבעיה היא שרעב רגשי לא באמת יכול להיות מושתק על ידי אוכל. אמנם נרגיש הקלה זמנית, אבל הרגש הלא נעים עדיין יהיה שם, ואליו יצטרפו גם תחושת אשמה או אכזבה מעצמנו. וכך, במקום להתמודד עם הצורך האמיתי, אנחנו רק מעמיקים את הסבל.
אז מה אפשר לעשות? כאן בדיוק נכנס לתמונה המיינדפולנס - הקשב והמודעות לרגע הנוכחי. כשאנחנו מתרגלים מיינדפולנס בהקשר של אכילה, אנחנו לומדים להבחין בין רעב פיזי לרעב רגשי. אנחנו מאטים, שמים לב לתחושות בגוף, למחשבות ולרגשות שעולים, ומתוך המודעות הזו, אנחנו יכולים לבחור בתגובה מדוייקת יותר לרגע הזה ולא מתוך דפוס אוטומטי או הרגל.
בתרגול נלמד לשים לב כשעולה דחף לאכול ואז נוכל לעצור לרגע, ולשאול את עצמנו בעדינות - מה אני באמת צריכה עכשיו? יתכן שאני באמת רעבה ויתכן גם שאני זקוקה למשהו אחר. אולי זו שיחה עם חברה, או טיול כדי להיות בתנועה, או אולי סתם להרשות לעצמי להרגיש את מה שאני מרגישה, ללא שיפוטיות. אם תסכימו להקשיב, אולי תופתעו מהתשובה ;)
לא מדובר בלמנוע מעצמנו לאכול, אלא פשוט להכניס יותר מודעות לתהליך. ליצור מרווח קטן של בחירה בין הדחף לבין האכילה. במרווח הזה נוכל לבחור ולהבין למה באמת אנו זקוקים ולהעניק לעצמנו מענה אוהב ומדוייק לצרכים שלנו. זה תהליך, זה דורש תרגול. אבל עם כל בחירה קטנה, אנחנו מחזקים את השריר של החמלה העצמית, את היכולת להקשיב פנימה ולדאוג לעצמנו באמת.
אני מזמינה אותך להתחיל לשים לב. בפעם הבאה שתמצאי את עצמך הולכת לכיוון המקרר, עצרי לרגע. קחי נשימה עמוקה והקשיבי פנימה. מה את מרגישה? מה את צריכה? ואז, בחרי בתגובה שבאמת תזין אותך, גם אם זה אומר פשוט לחבק את עצמך ברכות.
זכרי, את לא לבד בזה. כולנו לומדים, יום אחר יום, להיות יותר נוכחים, יותר אוהבים כלפי עצמנו. וכל רגע כזה של בחירה מודעת, הוא עוד צעד בדרך הביתה, אל הלב.